איך משלבים פרופיילינג עם הסכם גירושין? גירושין ו"אימגו", מה הקשר?
גירושין על בסיס אימגו. נתחיל בסקירה קטנה. "אימגו" הוא מונח פסיכולוגי שמסביר את הקשר בין החוויות שילד פוגש בילדות לבין מערכות היחסים שלו בעתיד, כולל מערכות יחסים זוגיות. בגדול, אנשים מחפשים בן-בת זוג שירפאו להם את הפצעים ויעזרו להם לסלק את הפחדים שלהם מהילדות. אבל, מה שקורה בפועל, הוא שהם מוצאים בן-בת זוג שמעצימים את הפחדים האלה ומחריפים אותם. על זה ארחיב בפוסט אחר.
אני עובד עכשיו עם זוג. נקרא להם מר וגברת איינשטיין. למה איינשטיין, אתם שואלים, ובכן, כי הכל יחסי. בקיצור, הגיעו אלי בעקבות המלצה של זוג אחר שהיה אצלי. יש להם משבר בבית. פגיעה חמורה באמון ביניהם, שמערערת את כל מרקם היחסים המצוין שהם בנו במשך 20 שנה. מתחילים לעבוד. מסתבר שהמשבר הזה כבר בן שנתיים. הסימנים המקדימים היו שם עוד קודם. ממשיכים לעבוד. מסתבר שכל מערכת היחסים שלהם בנויה על רצף של הסכמים פסיכולוגיים שהם יצרו בשלבים הראשונים של מערכת היחסים.
בגדול, אלה סעיפי ההסכם:
1. היא: "אני לא צריכה אף אחד, אני מסתדרת לבד". הוא: "אני מיותר, אף אחד לא צריך אותי".
2. הוא: "אני תלוי בה ובלעדיה אני אפילו לא חצי בן אדם, אלא כלום". היא: "אני תלויה בו ובלעדיו אין לי חיים".
3. הוא: "אני מוזר, משונה, אף אחד לא מבין אותי". היא: "אני מוזרה, משונה, אף אחד לא מבין אותי".
4. היא: "באתי מבית דפוק והורים שרוטים". הוא: "באתי מבית דפוק והורים שרוטים".
5. היא: "רק אחד מאיתנו יכול להיות מאושר בכל רגע נתון". הוא: "רק אחד מאיתנו יכול להיות מאושר בכל רגע נתון".
עכשיו חוזרים למשבר. כשמנתחים אותו לאור מערכת ההסכמים (הפסיכולוגיים) רואים שהם יצרו מערכת יחסים לא הדדית, מאוד לא מאוזנת. הוא תלוי לה על הצוואר ולא מצליח לקבל שום החלטה בלעדיה. מצד שני, הוא המפרנס הכמעט בלעדי בבית. הוא מתקשר אליה עשרות פעמים ביום, והיא רק צריכה קצת שקט. היא לא יודעת לעשות כלום וחושבת שהיא מקבלת את כל החלטות בעצמה, והוא בדיוק אותו הדבר. שניהם חושבים שהם מוזרים, שניהם חושבים שרק אחד מהם יכול להיות מאושר. כך זה נמשך 20 שנה. מה שקורה עכשיו זה או שהוא מחייך והיא בוכה, או שהיא מחייכת והוא בוכה. ככל שהיא יותר לבד, בפינה שלה, ככה הוא הופך להיות יותר דורשני לתשומת לב. ככל שהוא דורש יותר תשומת לב, ככה היא יותר צריכה את הפינה שלה. עכשיו הוא כועס כי היא הפרה את האמון. היא סוחבת על הגב אשמה. הכעס והאשמה מזינים זה את זה. ככל שהיא יותר אשמה, ככה הוא יותר כועס ולהיפך. וגם הפוך. היא כועסת עליו שהוא לא מכיל אותה והיא מרגישה לבד. הוא מרגיש אשם. וזה מזין את כל הדפוסים שלהם.
עכשיו יש שינוי. פעם ראשונה בחיים שיש ביניהם שוויון, כי שניהם אומללים. כך או כך, שני רגשות שולטים במערכת היחסים שלהם: כעס ואשמה, אשמה וכעס, כעס וכעס, אשמה ואשמה, כל הצירופים אפשריים. הכעס והאשמה מזינים זה את זה. שניהם שואלים אותי את אותה השאלה, כל אחד בנפרד: "כל המשבר הזה בגללי?" אני מסביר להם שלא. אני בכלל לא מדבר על אשמה. לשניהם יש אחריות למצב. אנחנו הולכים אחורה, לילדות. בודקים אילו השפעות היו עליהם מהבית, מההורים, מהאחים, מהמורים. הם (וגם אני) לומדים לאט לאט שהם הביאו את מערכת היחסים הזו מהבית, מהילדות. כבר בדייט הראשון הם התחילו לסכם את ההסכמים הפסיכולוגיים האלה.
עכשיו אנחנו עובדים על שינוי ההסכמים האלה. כל אחד עם עצמו, על התפיסה שלו של המציאות, על התפיסה שלו של מערכות יחסים. אח"כ ההסכמים הזוגיים שלהם. איזו מן זוגיות הם רוצים לייצר. לא איזו זוגיות יש להם. נקודת המבט היא עתידית.
החדשות הרעות: לא בטוח שזה יצליח. יכול להיות שבסוף התהליך הזה הם יחליטו (או שאחד מהם יחליט, זה מספיק) שהם לא מתאימים, או שהם לא רוצים להיות ביחד. יכול להיות שבסוף הם יפרדו. אני לא יכול עכשיו לדעת וגם הם לא יכולים עכשיו לדעת. החדשות הטובות: בין אם ישארו ביחד, ויעשו הסכמים פסיכולוגיים חדשים שמתאימים למי שהם *היום*, ובין אם יחליטו להפרד, בכל מקרה הם יפסיקו לכעוס ולהאשים ולהיות אשמים. בסוף התהליך הזה כל אחד מהם יפרד מהדפוסים הנוראיים האלה, יפרד מהדברים שלמדו בכיתה ג2', מהדברים שהאחים שלהם עשו והשפיעו עליהם. כל אחד יהפוך להיות שלם בזכות עצמו. ואז שיבחרו אם הם רוצים אחד את השני או לא. אם ירצו, נעשה הסכם פסיכולוגי חדש. אם לא - נעשה הסכם גירושין בלי מלחמות.
איך אומרים אצלי במשרד? #אני_תרמתי_בעבודה